שולחן ערוך במפה לבנה מקושטת, עליו חלת שבת, כוסות ובקבוק יין, וצלחות עמוסות פרחי קנאביס

עצלן באמבטיה

אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם: אני מעשן קנאביס

השפעות הטאבו והלחץ החברתי על מעשני קנאביס גרמו לי במהלך השנים להחביא את עצמי, במרחב בו אני חי, בבית שלי. משפחה, פוסט טראומה מורכבת, קנאביס וארוחת שבת: סיפור היציאה שלי מהארון בדרך לקבל רישיון לקנאביס רפואי, נדמה לי, מקביל למסע החברתי ללגליזציה

1 בפברואר 2019

לעשן או לא לעשן

זו היתה אחת מחוויות העישון המשמעותיות הראשונות שלי. הייתי בן 21 ובדיוק השתחררתי מצה"ל. בלילות עבדתי בפיצריה וחסכתי כסף ללימודים, ובימים הייתי משוטט בישוב בלי מטרה ברורה מדי. אולי חיפשתי להכיר את הסביבה והאנשים שהקיפו אותי, ואולי ביקשתי לרכך את ההלם שעבר עלי עם השחרור מהשירות במערכת.

בשישי בצהריים חבר שלי הזמין אותי להקליט אצלו באולפן תפקידים של כלי נגינה. באותם ימים אהבתי לנגן וחלמתי להיות מוזיקאי, אז הלכתי אליו. הוא היה גדול ממני בעשרים שנה בערך, הוא גר בקצה של הישוב בבקתה קטנה מעץ שהוא בנה לבד. כמעט הכל בה היה עשוי מעץ: הרצפה, התקרה והקירות, גם האולפן והמטבח והשיש. תמיד היה בבקתה גם ריח של עשן מתוק.

מאפרה שבה חצי ג'וינט מעושן על רקע משטח חום
החצי המלא של הג'וינט

כשהגעתי הוא פתח את המקפיא, הוציא משם אסאי קפוא ודחף אותו לבלנדר. הוא עשה קצת רעש, ואז הביא לנו שייק סגול ככה ביחד עם מאפרה שהיה בה חצי ג׳וינט מעושן. הוא הדליק את הג׳וינט והפריח ענן דחוס של עשן אל התקרה, ואז הגיש לי אותו ושאל אותי "מה קורה אחי?"

אני לא בא ממשפחה דתית, אפילו לא הייתי אומר מסורתית, אבל ההורים שלי היו נוקשים מאד בנוגע לנוכחות הולמת בארוחת שישי. רגע לפני שלקחתי שאכטה מהג׳וינט שלו ניסיתי לחשב בעוד כמה שעות אני צריך לחזור הביתה, ואיך זה ירגיש עם המשפחה.

כבר עישנתי כמה פעמים לפני כן, הכרתי את ההשפעה המשחררת של הקנאביס עלי עם החברים, ועם כלי נגינה, וגם קצת לבד, אבל לא ידעתי איך זה יהיה לי עם ההורים, ובעיקר תהיתי אם הם יבחינו בכלל בשינוי.

ככה אלף מיליון חישובים בראש התקמטו בשבריר שניה, שבסופו הכרעתי ללא אף מסקנה – אני עושה מה שנעים לי ולוקח שאכטה, יהיה מה שיהיה.

ארוחת שבת חילונית

כמה שעות חלפו בנגינה ודיבורים והרבה צחוקים, ואז השמים החשיכו והייתי צריך לחזור הביתה. כל הדרך חזרה ניסיתי להתעלם מהמשמעות של הבחירה שעשיתי לעשן. אבל כמו שאי אפשר להדחיק קקי, ככל שהתקרבתי לדלת הכניסה זה בא עלי, והבנתי שאין ברירה: זה השלב הבלתי נמנע שבו מביאים את החברה החדשה, הסטלה שלי, להכרות עם ההורים בארוחת שבת.

חלות שבת מכוסות בבד, ומאפרה עם ג'וינט ליד
לעשן קנאביס בארוחת שבת? אנחנו לא שם.

ההורים שלי חילונים שמרנים, הם ביקשו ממני תמיד שאהיה הכי נורמלי שאפשר, והיה ברור לי שלא אספר להם באותו יום: "היי אמא, אבא, עישנתי לפני הארוחה סמים". מהצד השני היה גם ברור לי שלא אוכל להסתיר מהם את ההשפעה. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.

כשנכנסתי הביתה הכל היה כהרגלו, מסודר להחריד. השולחן היה ערוך במפה לבנה ואוכל וסכו"ם, ואמא הדליקה את הנרות החילונים של שבת. אבא ישב מול הטלוויזיה וכשראה אותי נכנס הרים צעקה לכולם לבוא לשולחן. אני הייתי נינוח ולשם שינוי היה משהו מרגיע בזה שכולם בבית עסוקים בעצמם ולא מבחינים בי ממש.

המעמד עצמו של ארוחות שישי אף פעם לא היה לי קל בבית. לשבת בתוך תחום המבטים המצומצם הזה, עם בני המשפחה שלא תמיד מסכימים לראות אחד את השני, אבל כמו מכריחים עצמם פעם בשבוע לעשות בכאילו. בלי קשר לקנאביס, חששתי גם ככה לגשת לשולחן, אבל דווקא הפעם משהו בי היה משוחרר יותר מאי פעם. "מעניין מה יקרה" לחשתי לעצמי במעמקי המחשבה, והתיישבתי במקום הקבוע שלי.

בארוחת שישי רגילה לא מדברים אצלנו הרבה. לפעמים מנסים לשחרר את המתח הניכר, ואז קצת מעלים תחושות על מזג האוויר, או מתלוננים על פוליטיקאים ומרכלים על חדשות, אבל די מהר השיחה קורסת ומתחלפת בשתיקה צורמת.

בורא פרי הגאנג'ה

אני לא זוכר את תוכן השיחה המדויק של אותו הערב, אולי כי כבר עבר המון זמן מאז, אבל אני זוכר בבירור את החוויה. הייתי בעיקר מופתע, אני זוכר שצחקתי לא מעט, למרות שכל הזמן חשבתי שעלי להסתיר את התגובות שלי, שלא "יעלו עלי". אני כן זוכר את העיניים והפנים של ההורים שלי כמו פתוחות במבטים מחודשים, את החיוכים שלהם ואת השיח המתגלגל לפתע בין כולם על השולחן. משהו באותה ארוחה היה קצת משוחרר וציני ואחר, "אולי אחר מדי", חששתי לעצמי.

כמו מסדר אוטומטי, כשנגמרה הארוחה עזרתי לכולם לסדר את הבלאגן ולהשיב את הבית למצב מוזיאון, כמו שאמא אוהבת. במשך כל הזמן הזה חשבתי לעצמי אם שאר המשפחה גם הבחינה שמשהו היה אחר בארוחה הזו, בעיקר תהיתי לגבי ההורים שאיתם התקשורת שלי היתה מאז ומתמיד "שבורה" והם הרבו לדאוג.

בבית של ההורים שלי פינת האוכל והסלון נמצאים בקומה התחתונה, וחדרי הילדים וההורים בקומה העליונה. אני מודה שעשיתי משהו נבזי למדי: כשעליתי לחדר שלי החלטתי לפתוח את הדלת, ולסגור אותה, כדי שישמע כאילו נכנסתי לחדר, אבל למעשה לא להכנס. נשארתי לעמוד במסדרון כדי לשמוע מלמעלה את ההורים, אולי מדברים על מה הרגישו.

לא טעיתי, ובאמת כמה שניות אחרי שנשמעה טריקת הדלת החדר שלי, שמעתי את אמא שלי אומרת לאבא שלי "ראית אותו? המצב שלו משתפר…". אבא שלי השיב לה שאולי אפשר לוותר על טיפול שהם תכננו לנסות מאחורי הגב שלי, ולחכות לראות מה קורה איתי.

באותו הרגע הבנתי נפלו עלי מסקנות בלתי צפויות. זה היה לא קל לעכל כמה המרחק ביני לבין ההורים שלי גדול, כך שהם מתכננים לי טיפולים מאחורי הגב, אבל מצד שני הבנתי דבר יקר ערך: טוב לסביבה שלי כשטוב לי. כל המחשבות והתסביכים שהיו קודם, על אם ואיך לפגוש את ההורים שלי בהשפעת הקנאביס, התאדו כשפגשתי אותם בהשפעת הקנאביס, והבנתי שטוב לכולם כשטוב לי.

תמונת פנים של גבר צעיר מזוקן נושף עשן במבט ביישן
מקור: Pixabay

מסטיגמה לגאווה אישית

היום, 7 שנים אחרי, אני מטופל עם רישיון לקנאביס רפואי שההורים שלי עזרו לי לקבל, אבל אפילו עד היום משהו בהם עדיין לא לגמרי מקבל את זה שהילד שלהם משתמש בקנאביס.

כשקיבלתי את הרישיון הרפואי ציפיתי שהוא יסיר מעלי את הסטיגמה והבושה שבלהיות אחר, אך מכיוון שמדובר בנושא פרטי שכל הזמן נאלץ למצוא חיכוך במרקם החברתי הכללי, אני עדיין מרגיש לפעמים כמי שנאלץ לצאת מהארון.

גם בשנת 2019, גם עם רישיון רפואי ועם אסמכתא של 3 רופאים מומחים, אנשים וחברים קרובים ששומעים שאתה מעשן, עדיין מרשים לעצמם להמליץ לך להיגמל, כאילו שהיית נרקומן.

בין אם ירצה או לא, בשנת 2019 משתמש הקנאביס צריך לקחת על עצמו אלמנטים רבים של קבלת החלטות ולקיחת סיכונים, מערכתיים וחברתיים. הוא מוזמן להכלא באינסוף תיוגים, המבקשים לדכא את כושר הביטוי האישי שלו, ומשום כך הוא מוצא עצמו בתוך מסע או תהליך מורכב, של השלמה וקבלה עצמית, כמו גם יצירת הזדהות קהילתית-קולקטיבית.

במובנים של זהות מגדרית, תהליך כזה נקרא "יציאה מהארון", ואולי בדומה לקנאביס שנאלץ עדיין לפרוח בסתר בתוך ארונות, כך גם המשתמש והקהילה יחד ניצבים בפני טקס מעבר מדיכוי לאמנסיפציה, מהסתר אל הגלוי.

אין תגובות

השארת תגובה

*
*

הלו סטלן!
אתה לא מחובר למערכת...

ההתחברות למערכת מתבצעת באמצעות חשבון הטלגרם שלך: